מהי עבירת השוחד
המחוקק קבע את עונשו של נתון השוחד למחצית מעונשו של מקבל השוחד, כיוון שלא מצוי אצלו הרכיב המחמיר, של היותו של הנאשם “עובד ציבור”.
בשנת 2010 הועמד עונשו המקסימלי של לוקח השוחד על עשר שנים.
סעיף 293 לחוק העונשין מרחיב את פרישתה של עבירת השוחד, וקובע תחולה רחבה של “דרכי שוחד”. סעיף 294 שבו קובע את דינם של מבקש או מתנה שוחד, מציע או מבטיח שוחד, גם אם נדחה, והוא מחיל את עבירת השוחד גם על מועמד לתפקיד ציבורי או עובד ציבור שמונה וטרם החל בתפקידו.
על מנת להרשיע בעבירת השוחד, יש להוכיח את כל היסודות העובדתיים של העבירה במצטבר:
-
היותו של מקבל השוחד עובד ציבור
-
העברתו של “מתת”, היינו טובת הנאה מוחשית או לא מוחשית
-
טובת ההנאה ניתנת / מתקבלת בעד פעולה שקשורה בתפקידו של עובד הציבור
בהתייחס לרכיב השני (טובת ההנאה) נפסק, כי ייתכן שוחד אף בדמות “שלח לחמך”. היינו, העברת המתת לא צריכה להיות כלפי תמורה ספציפית במסגרת תפקידו של עובד הציבור, ותיתכן גם ציפייה לתמורה כלשהי בהמשך הדרך, במסגרת התפקיד.
בהתייחס לרכיב השלישי (פעולה הקשורה בתפקיד) נפסק, כי דרוש קשר סיבתי כפול – 1) קשר סיבתי עובדתי בין המתת לפעולה הקשורה בתפקיד; 2) מודעות הנאשם בדבר קשר כאמור. [ר' למשל ע"פ 6258/94 יעקובזון נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 845, ע"פ 37/57 היועמ"ש נ' גנג, פ"ד יא,739].
על הקשר הסיבתי להתקיים בשעת לקיחת/מתן השוחד [ע"פ 6916/06 אטיאס נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4) 653].
בפרשת רשות המיסים, זוכה נאשם מעבירת השוחד, לאחר שבית המשפט קבע, כי לא התקיים היסוד השלישי (“בעד” פעולה הקשורה בתפקידו). בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירת הפרת אמונים, שחומרתה פחותה, חלף עבירת השוחד [ת"פ 6366-07-09 מדינת ישראל נ' מצא ואח' [פורסם בנבו. ניתן ביום 14.11.11]].
בנוסף להוכחת הרכיבים העובדתיים, יש להוכיח את התקיימותו של היסוד הנפשי של עבירת השוחד: מודעות (או “עצימת עיניים”) לעצם מתן השוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו של עובד הציבור (היינו ליסודות העובדתיים של העבירה), ולקיום הנסיבות הרלוונטיות.
לצורך הקביעה בשאלת היסוד הנפשי, קבעה הפסיקה “חזקת מודעות” ביחסי שוחד, כאשר הקשר בין מקבל השוחד לבין נותן השוחד הוא קשר רשמי [ע"פ 1877/99 מדינת ישראל נ' בן עטר, פ"ד נג(4), 695]. חזקה זו לא תחול מקום בו קיים קשר חברי בין מקבל השוחד לנותנו.
על פי הדין, ייתכן מצב שבו יורשע אדם במתן שוחד, מבלי שיורשע מקבל השוחד, ולהפך. היינו – מתן שוחד אינו מחייב את קבלתו וקבלת שוחד אינה מחייבת את נתינתו [ר' למשל ע"פ 244/57 מרגולין נ' מדינת ישראל, פ"ד יב, 597].
מצב דברים כזה יקרה, למשל, כאשר מקבל השוחד סבר שהוא מקבל מתת “תמים”, שאינו קשור בציפייה להשיב תמורה במסגרת תפקידו המקצועי, בעוד שנותן השוחד נתן אותו במטרה לקבל את אותה התמורה.