מהי עבירת מרמה והפרת אמונים

ראה דנ"פ 1397/03 מדינת ישראל נ' שבס, פ"ד נט(4) 385]

העבירה מוגדרת כסוג של “עבירת סל”, שיש לה “איסור מסגרת” אבל יכולה להכיל רשימה לא סגורה של מצבים, ובלבד שהם מקיימים את דרישות העבירה.

“היסוד העובדתי בעבירה – ובעיקר הפרט ההתנהגותי של “מעשה… הפרת אמונים הפוגע בציבור” – הוא בעל “רקמה פתוחה”… כתוצאה מכך גבול התחולה של האיסור הפלילי הוא עמום, ובית-המשפט נדרש “להלך על חבל דק, המפריד בין האיסור הפלילי מזה לבין ההתנהגות הלא פלילית מזה…” (ע”פ 884/80 מדינת ישראל נ’ גרוסמן (להלן – פרשת גרוסמן [3]), בעמ’ 417.” [ראה דנ"פ שבס]

על-מנת שמעשה פסול יעבור את הרף של פסלות מוסרית או משמעתית, אל עבר הדין הפלילי, דרוש שיתקיים “פן מחמיר נוסף”, לאותה סטייה מן השורה, או אותו ניגוד עניינים, בהם הוא נגוע, אשר בשלם מהוות המעשה פגיעה מהותית באינטרסים המוגנים [ראה דנ"פ שבס].

הגדרתה הרחבה של עבירת הפרת האמונים גררה ביקורת רבה, בטענה, כי היא סותרת את עקרון הוודאות, שעומד בבסיס ההליך הפלילי, לפיו “אין עונשין אלא אם מזהירין”.

הביקורת הובילה לניסיונות רבים לתקן בחקיקה את סעיף העבירה, וליצור לו שוליים מוגדרים יותר [כך ראה תזכיר חוק העונשין (תיקון-מרמה והפרת אמונים), התשס"ט 2009, המבוסס על דוח ועדת קרמניצר; הצעת חוק העונשין (תיקון – מרמה והפרת אמונים), התשס"ז – 2007 של חברי הכנסת עמיחי אילון ואבישי ברוורמן; הצעת חוק העונשין (תיקון – מרמה והפרת אמונים), התש"ע-2010 של חברי הכנסת יוחנן פלסנר ויריב לוין].